ביקורת סרטים לדתיים: סארו הדרך הביתה - דרמה מטלטלת במיוחד

הכינו את הממחטות, אפסנו את הציניות בכניסה ובואו עם בן זוג שאפשר להניח עליו את הראש או לחבק באולם החשוך. סארו - הדרך הביתה ייקח אתכם למסע מטלטל ואמוציונלי במיוחד. מדובר ללא ספק באחד מסרטי הדרמה הטובים והמרגשים ביותר שראיתי. אל תפספסו. ביקורת סרטים לדתיים

07.12.16 17:09  ז' בכסלו תשעז
סארו - הדרך הביתה: אל תפספסו את הסרט הזה
  באדיבות פורום פילם

ביקורת סרטים לדתיים – סארו הדרך הביתה – עכשיו בבתי הקולנוע

כולנו עברנו את זה, וזה הדבר הכי מפחיד בעולם. רגע אחד היד הקטנה שלנו מונחת בתוך ידה החמה והמגוננת של אמא, ורגע לאחר מכן אנחנו עומדים לבדנו בתוך ים של אנשים זרים, הדמעות מתחילות להיקוות בעיניים, זווית הפה רוטטת והבכי יוצא בלי שליטה  עם הזעקה "אני… אני… אני  איבדתי את אמא שלי!!".

בדרך כלל, אחרי דקה או שתיים ובסיוע של מבוגר נחמד ששם לב לצרה שלנו (טוב, קצת קשה לפספס ילד מנוזל והיסטרי שבוכה את נשמתו באמצע ההמון) אמא הגיחה לעברנו חיבקה אותנו ממש חזק והכל היה בסדר.אבל מה קורה כשעוברות דקה או שתיים ואמא לא באה?…

איך זה להישאר לבד בעולם –  לא כקלישאה אלא במובן הכי מוחשי ואימתני שיכול להיות??

הסרט סארו – הדרך הביתה, מציג לנו סיפור אמיתי, מטלטל ומצמרר על הסיוט הכי גדול של כל הורה- סיפור על ילד שהלך לאיבוד, ונשאר לגמרי לבד בעולם.

סארו הדרך הביתה

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

 

סארו בן החמש הוא ילד הודי מהמעמד הנמוך. אמו עובדת כסבלית הנושאת אבנים במחצבה, הוא ואחיו הגדול משוטטים ברחובות ומנסים בכל דרך לסייע בפרנסת הבית- אם אפשר לקרוא בית לצריף הדלוח אליו הם חוזרים כל ערב- אך למרות הכל ילדותו מאושרת במיוחד. עולמו התמים והילדותי מתנפץ באחת כאשר הוא הולך לאיבוד בתחנת רכבת סואנת, נרדם בתוך רכבת משא חונה ומוצא עצמו כמה שעות לאחר מכן כלוא בתוכה כשהיא שועטת במהירות במרחבי הודו האינסופיים.

 

לבד, רחוק מכל מה שמוכר ובטוח (באדיבות פורום פילם)

לבד, רחוק מכל מה שמוכר ובטוח (באדיבות פורום פילם)

 

אחרי כמה ימים, 1600 קילומטר והרבה הרבה דמעות הוא מצליח לצאת מהרכבת, רק כדי לגלות שהוא נמצא בקלקוטה הרחוקה כל כך- שאפילו את שפת המקום הוא לא דובר. כנגד כל הסיכויים הוא מצליח לשרוד ברחובות האלימים והמנוכרים, תוך כדי הימלטות מזוועות שמוחו הילדותי לא מעלה על דעתו שקיימים בכלל. בסופו של דבר הוא מגיע בדרך לא דרך לבית יתומים מקומי- שגם הוא, איך נאמר זאת בעדינות,  לא היה מקבל תו תקן של ויצו. לבסוף, סארו מאומץ על ידי זוג אוסטרלי טובי לב המגדלים אותו באהבה רבה בביתם.

 

בדידות קורעת לב (באדיבות פורום פילם)

בדידות קורעת לב (באדיבות פורום פילם)

 

שנים רבות עוברות וסארו – כעת גבר משכיל  ומבוסס שכל העולם פתח בפניו – לא מצליח להתנער מהידיעה המייסרת שאי שם, יש לו אמא, אח ואחות שקוראים כל יום בשמו ומתבוססים בצער האינסופי של אי הידיעה מה עלה בגורלו. הוא נקרע בין רצונו לברר מהם שורשיו לבין אהבתו הרבה להוריו המאמצים והחשש שהם יפרשו לא נכון את כמיהתו לחפש את ביתו ויפגעו מכך קשות.

לבסוף, אחרי חיבוטי נפש רבים והיחשפות לנפלאות תוכנה חדשנית, בזמנו,  הנקראת Google Earth, מתמסר סארו באופן מוחלט לחיפוש אחר ביתו האמיתי- תוך שהוא מבודד עצמו ממשפחתו ובת זוגו המביטים בעיניים כלות באהובם הנסער והמתבודד . הוא מבלה ימים ולילות מול המחשב, מחשב את מסלול נסיעת הרכבת האפשרי ומנסה לחבר פיסות זיכרון עמומות לכדי הבנה איפה בתת היבשת הענקית הזאת הוא נולד, ואולי מי יודע, אפילו לשוב לשם בניסיון למצוא את משפחתו אחרי כל כך הרבה שנים….

האם אהבה בלי גבול יכולה להיות תחליף למשפחה הביולוגית? (באדיבות פורום פילם)

האם אהבה בלי גבול יכולה להיות תחליף למשפחה הביולוגית? (באדיבות פורום פילם)

 

גם יותר מ-20 שנה אחרי שאומץ וזכה בחיי מותרות שבני גילו בארץ מולדתו יכולים רק לחלום עליהם- סארו הוא עדיין אותו ילד קטן, מלוכלך ואובד שנקרע בין עולמו המושלם והמפנק בהווה לבין זהותו, משפחתו ומוצאו. הצורה בה הוא מצליח להעביר את הסיפור האמיתי והטרגי הזה מטלטלת אותך לכל אורכו. חוסר האונים הנשקף מעיני הילד הקטן והמפוחד וההבנה שבכל שנה יש רק בהודו עוד 80,000 סארו שכאלה פגעו בי כמו אגרוף בבטן והוציאו ממני אמוציות שכבר זמן רב לא חוויתי בסרט.

 

גם אחרי עשרות שנים, הוא אותו ילד קטן שהלך לאיבוד (באדיבות פורום פילם)

גם אחרי עשרות שנים, הוא אותו ילד קטן שהלך לאיבוד (באדיבות פורום פילם)

זהו ללא ספק אחד מסרטי הדרמה הטובים והנוגעים ללב שיצא לי לראות- ויצא לי לראות. ברוב הסרטים, ברגע שמתחילות הכתוביות כל הצופים קמים ומשתרכים לאט לכיוון היציאה. הסרט הסתיים, הכתוביות מרצדות על המסך בליווי פס קול מקורי, האורות נדלקים ואתה מביט סביבך ורואה שכל יושבי האולם עדיין יושבים ובוהים במסך עד אחרון הקרדיטים? כנראה שעברתם חוויה מיוחדת ואתם מתקשים להיפרד מהכיסא. זה בדיוק מה שקרה בסוף הסרט הזה, כל האולם נשאר ישוב בכיסא, מביט במסך בעיניים מזוגגות או מתלחש עם בן זוגו לצפייה- מעכל את החוויה שעבר זה עתה.

המלצה שלי – אל תוותרו על החוויה. לכו לראות.

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן‎

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

תגובה 1
הצג את כל התגובות