כמה שעות לפני שסגרו את הערך 'דפנה מאיר' בוויקיפדיה ניסיתי להגן עליו

כמה שעות לפני שסגרו את הערך 'דפנה מאיר' בוויקיפדיה ניסיתי להגן עליו

הרבה נרצחו באינתיפאדה. אבל תראו לי בכמה מהמקרים הללו, הקורבן שכבר נדקר מספר פעמים – ושהיה במקרה אישה – נאבק בידיים ריקות עם מי שקם עליו להורגו?  אלא שדפנה מאיר הייתה מודל להשראה לא רק בסוף חייה, כי אם גם בתחילתם

author-image
כך נלחמתי למען הערך של דפנה מאיר בויקיפדיה
  מודל להשראה. דפנה מאיר ז"ל בחברת בעלה

ביום ראשון שעבר נערך ערב הורים באולפנת צפירה. ההורים, ואני בתוכם, שמענו שיחה מאלפת מפי נתן מאיר על אשתו דפנה ז"ל, שנדקרה למוות בידי נער פלסטיני, בפתח ביתה בעתניאל, בינואר השנה.

גם כשחזרתי הביתה לא השתחררתי מרושם השיחה. הקלדתי בגוגל-ויקיפדיה 'דפנה מאיר'.

כשהערך עלה היה שם מלבן בולט ובתוכו טקסט, שהוא לא שכיח בדפים אחרים באינציקלופדיה זו. לצערי לא צילמתי את המסך הזה. אם הייתי יודע שאני מאחרוני הגולשים בערך 'דפנה מאיר' ושלמחרת בבוקר הוא כבר יהיה היסטוריה, הייתי, כמובן, מתעד אותו.

במלבן הבולט נכתב שהערך הזה נמצא כעת בדיונים של עורכי הוויקיפדיה, האם להשאירו.

ואז נזכרתי שראיתי לאחרונה קמפיין ברשת, שקרא להיכנס לערך 'דפנה מאיר' בוויקיפדיה, כדי לייצר שם תנועה שתסייע לו לשרוד.

הערך הוצא להורג

את האמת? באותה עת לא נִכנסתי. כשראיתי ביום באותו לילה את 'אזהרת מסע הגולש' של עורכי האינציקלופדיה, הציפו אותי רגשות אשמה. חיפשתי דרך לתקן את חטאי האדישות וההתעלמות שלי. וכך מצאתי את עצמי – לראשונה מאז שאני משוטט מזה שנים רבות באנציקלופדיה זו – נכנס לתת-מסך שנקרא 'משוב על הערך'.

גייסתי את ניסיוני כעיתונאי ועמלתי שעה ארוכה בכתיבת רשימה מקיפה על חשיבות הדמות, וכפועל יוצא על חשיבות הערך. אבל זה היה מאוחר מדי. כמה שעות לאחר מכן – קצת אחרי השעה שמונה בבוקר של יום שני, כך דווח ברשת, החליטו עורכי ויקיפדיה ברוב של 39 נגד 29 לסגור את הערך הזה. שעתיים חלפו והערך אכן הוצא להורג.

לא סתם בחרתי בדימוי שבחרתי, בשורה הקודמת. לדפנה מאיר, כך למדתי מפי האלמן שלה, היה הומור מקאברי. ככזו, היא בטח הייתה משחקת באיזה משחק מילים שחור עם המוות השני שלה, בתוך פחות משנה.

במחשבה רצינית יותר, אני בכלל לא בטוח שנאום ההגנה שלי ב'משוב על הערך' היה תורם במשהו, אם היה עולה לדיון לפני ההצבעה. אולי להפך. ייתכן וחלק מחוות דעתי היה אף משמש כנשק בידי שוללי הערך.

אחת הטענות שהעלו מקטרגי הערך הייתה שבאינתיפאדת הסכינים, ובטרור בכלל, נרצחו רבים ואם עליהם לא יוצרים ערך – גם על דפנה מאיר אין מקום.

כך כתב, בראשית הדיון האינטרנטי של השופטים, העורך שפתח את הצבעת המחיקה: "לא ייתכן שיהיו קורבנות טרור או חיילים שנפלו בקרב שיקבלו ערך, ואחרים שלא".

זו גישה פשטנית, שאני מקווה שבאה מתוך שיפוט שטחי ולא מתוך עוינות סקטוריאלית. המון טיעונים אפשר להשמיע נגד הגישה של אותו עורך. לפי הנימוק הזה, כדוגמה אחת בלבד, גם רועי קליין לא זכאי לערך. ובדומה לקליין בשדה הקרב, כך גם דפנה מאיר שונה במשהו, מקורבנות טרור אחרים.

נאבקה לא רק ברגעי חייה האחרונים

מעבר למפעל חייה לטובת פריון האישה אותו קידמה כאחות (בפרק זה בוויקיפדיה, אני מודה ומתוודה, שלא ממש התעמקתי להבין, באותה שעת לילה מאוחרת בה גלשתי, מה בדיוק היא פעלה וקידמה), מאיר הייתה מודל של השראה. אכן, לצערנו, הרבה נרצחו באינתיפאדה הזו, כמו גם בקודמות לה. אבל תראו לי בכמה מהמקרים הללו, הקורבן שכבר נדקר מספר פעמים – ושהיה במקרה אישה – נאבק בידיים ריקות עם מי שקם עליו להורגו?

לא האלמן העיד על כך; גם לא אחד מילדיה או שכניה. זה מה שהעיד מוראד עדאס מבית עמרה, רוצחהּ של מאיר, כשנלכד ותוחקר.

בתקופה של מאבק דמים לאומני, שמתאפיין בין היתר בכך שהקורבנות נרצחים, כשהם מופתעים וחסרי נשק – אם זו לא השראה, מהי כן השראה? רק על זה ראוי היה הערך להישאר.

אבל מאיר לא נאבקה רק בסוף חייה, במי שרצח אותה; היא נאבקה גם בישורת הראשונה של מסלול חייה.

היא נולדה למשפחה הרוסה, שהתפרקה בילדותה. בית הגידול שלה היה בחצר האחורית של מדינת ישראל – ברמלה ובלוד. אמהּ עזבה אותה בלילות, לטובת פרנסתה, כשהיא מותירה את הדירה חשוכה, בהיעדר יכולת לשלם חשמל.

נתן מאיר שיתף אותנו בעוד אנקדוטה נוגעת ללב, מילדותה של אשתו: הצעצועים שלה היו מספר בובות מרוטות וחבוטות. יום אחד ביקשו כמה מילדי השכונה בה התגוררה, שתראה להם את צעצועיה. הילדה הקטנה, מלאת הגאווה, הביאה להם את כל רכושה. בתמורה ילדי הזהב של רמלוד קרעו את הבובות הללו ולא השאירו מהם זכר. וכך תם לו תור הזהב של המשחקים הפרטיים, בשנות ילדותה המוקדמות של דפנה.

בגיל 8 היא נאלצה לעזוב את הבית ומאז גדלה במשפחת אומנה ובפנימיות.

היו לה את כל הסיבות והאישורים שבעולם, לשכפל בית, שיהיה אותו מודל של ממש של בית ילדותה. בית, כמו שכל ספרי הפסיכולוגיה שנכתבו, מנבאים לילדה שגדלה בתנאים כאלה.

אבל היא בחרה להיאבק ובנתה לעצמה קן אחר לגמרי: נישאה, רכשה מקצוע, הביאה לעולם ארבעה ילדים ופתחה את הבית לעוד שני ילדי אומנה, בעלי צרכים מיוחדים (בראיון עם הוריה המאמצים למקומון בר"ג, הם אמרו שדפנה הציבה את פתיחת הבית לילדי אומנה, כתנאי לנתן, לפני שהסכימה להינשא לו).

האם זו לא השראה? האם זו לא השראה שבמידה מסוימת – בעצם לא רק מסוימת – משמעותית יותר, מלהיאבק כמה עשרות שניות נגד מי שדוקר אותך למוות?

אלא שאת המאבק הזה לא מצאתי ביום ראשון בלילה, כשגלשתי לערך 'דפנה מאיר'. את זה שמעתי שעתיים קודם לכן באודיטוריום של אולפנת צפירה. ואת הדברים הללו ששמעתי מהאלמן כתבתי ב'משוב על הערך'. במילים אחרות: הגנתי גם על ערכים בעלי משקל סגולי, שהיו רלוונטיים לערך אך כלל לא היו בו.

תמוה ביותר וחבל לא פחות, שהם לא הופיעו שם. אולי אם כך היה נעשה, כף המאזניים, בה הצטופפו העורכים שפסקו לחיסול הערך, הייתה מתרוקנת ממרבית יושביה; והם היו בוחרים לעבור לכף המאזניים השנייה – זו שמבינה כמה הערך 'דפנה מאיר' תורם לאינציקלופדיה האינטרנטית ולגולשיה, הרבה יותר, מאשר הוא משמש כמצבה להנצחת זיכרה.

לא בטוח שטעות זו לא ניתנת לתיקון; והפעם אני כותב את השורות הללו, כשאני חובש את כובע העורך. עם בניית טקסט חדש – שְיתפקס על מודל ההשראה שיצרה אישיותה לכל אורך מסלול ימי חייה – ייתכן שהצבעה חוזרת בקרב עורכי הוויקיפדיה תשנה את התוצאה.

אני לא בטוח שזה מה שיקרה, אבל אני כמעט בטוח שזה מה שדמות כמו דפנה מאיר הייתה מצפה שיעשו: לא להיכנע, ללא קרב, לגזירה שרירותית.

==

דוד חרמץ הוא עורך המקומון '471 – העיתון שמחבר', שם גם פורסם מאמר זה לראשונה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו