מגזין ספורט: היהדות והנצרות בקרב על הזהב

שני הרצים הטובים ביותר בבריטניה נפגשו לקרב חסר רחמים על הכתר, אך האש שבערה בשניהם כבתה במפתיע דווקא שהגיעו לשיא. היהודי והנוצרי במאבק על ההגמוניה, התהילה והדת

מגזין ספורט: היהדות והנצרות בקרב על הזהב
  צילום מסך מתוך הסרט "מרכבות אש"

אולימפיאדת פאריז 1924, בריטניה שולחת נציגות חזקה במיוחד בתחום האתלטיקה. האצן היהודי הרולד אברהמס בתקופת שיא ובארבע השנים המקדימות הוא שולט בעולם התחרותי הן בריצות קצרות והן בקפיצות לרוחק.

 כאשר הוא מגיע לפאריז לריצת 100 מטר – התחרות היוקרתית ביותר –  מתמודדים מולו היריבים החזקים ביותר שהוא יכול לדמיין: הנבחרת האמריקאית ובה זוכה מדליית הזהב הקודם, צ'ארלי פדוק; אריק לידל, יריבו ההיסטורי עוד מימי האוניברסיטה; והיריב הנורא מכל: הוא עצמו.

 שמו של הסרט המיוחד שנעשה על היריבות האגדתית בין אברהמס ללידל בשנת 1981 – "מרכבות האש" – נלקח מעליית אליהו הנביא השמיימה בעזבו את אלישע: "ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם". האש שבערה בשניהם לריצה אכן הפרידה ביניהם.

 היריבות ביניהם לא הייתה רק אישית, אלא במעמד של ההגמוניה בין הדתות הנצרות והיהדות. האנטישמיות והמוסר החלו מתערבבים זה בזה עד לרגע האמת בו אחד מהם פרש מהתחרות והביא ליריבו את הכתר על שטיח אדום. סיפורה של ריצה קצרה ודרך ארוכה.

בהיותו בן 20, מגיע אברהמס לאוניברסיטת קיימברידג', ולפניו עומדות כל האפשרויות ללימודים ותחומי עניין. בעוד שאר הצעירים הנלהבים רואים את שתיית השיכר נגד עיניהם, אברהמס שם את עיניו אך ורק על האתלטיקה. לפעמים לא ברורה דרכו לשם, האם קיבל מירושה גנטית את החלום הרצחני לזכייה בכל מחיר בריצה, או שזהו חלומו שלו? אבל באותה עת הוא קורא תיגר כדי להיות ולהראות שהוא הטוב מכולם.

בחצר האוניברסיטה מתאספים הבחורים לתחרויות ריצה חובבניות ומנסים את כוחם באתגר הקשה מכל: הקפת החצר לפני שהשעון מסיים לצלצל 12 פעמים. המסורת לא זוכרת אם פעם מישהו הצליח, אבל נהוג לומר שבמשך 700 שנה אף אחד לא היה מהיר מספיק כדי להצליח.

באותו רגע זכו הצופים לשיא אחד מבין רבים אותו ישבור אברהמס: הוא כמובן היחידי שמצליח לסיים את ההקפה לפני שהשעון חודל מצלצוליו.

אברהמס שניות לאחר שניצח בתחרות ריצה 100 מטר, פאריז 1924. צילום מסך מיוטיוב.

אברהמס שניות לאחר שניצח בתחרות ריצה 100 מטר, פאריז 1924. צילום מסך מיוטיוב.

אם אני לא יכול לנצח – אני לא ארוץ

 הרולד אברהמס נולד בשנת 1899 למשפחה שבעורקיה זורם הדם האתלטי. אחיו הגדול סידני אברהמס התחרה בקפיצה לרוחק ומשפחתו הייתה סביב זה. אבל חייו האולימפיים של אברהמס מתחילים בהגיעו לאוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1919, שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

האנטישמיות שהוא חווה לא מרחיקה אותו אלא מדרבנת אותו להוכיח שהוא הטוב מכולם: "באמצעות האתלטיות הוכחתי לכולם שאני לא נחות" הוא יספר בשנת 1968, "זה היה חלק חשוב בחיים שלי, ובהחלט יש לזה קשר לאנטישמיות שחוויתי כצעיר. הפגנתי את העדיפות שלי על פני אחרים, בבית ספר או באוניברסיטה, פשוט הבסתי את כולם באתלטיקה".

הוא באמת היה כשרוני באופן יוצא דופן. כך בשנתו הראשונה באליפות הקולג' בשנת 1919, שנתו הראשונה בקיימברידג', הוא מנצח בתחרות הריצה ל100 יארד, 440 יארד והקפיצה לרוחק. גם בהמשך השנה: מנצח בתחרות ה100, ה220 יארד והקפיצה לרוחק. באותן שנים אברהמס מתפתח לרץ המהיר באנגליה, אך מולו בסקוטלנד נמצא צעיר בשם אריק לידל שיהפוך ליריבו העיקרי, ואשר מונע בכוח אמונתו החזקה באל.

לידל נולד בסין בשנת 1902 בזמן שהוריו היו בפעילות מיסיונרית. הוא נשלח בגיל 6 לבריטניה עם אחיו הגדול ומתראה עם הוריו לעיתים רחוקות מאד. חינוכו הוא דתי מאד, כך גם בהגיעו לקולג' 'אלטון' שמשלב בין ספורט לדת הנוצרית.

למרות שנולד בסין והתחנך בלונדון, לידל ראה עצמו בראש ובראשונה כסקוטי. הוא הולך אחר אחיו לאוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד כדי להתחנך במדעים, אבל מה שאפיין אותו באותם זמנים הייתה משיכתו לספורט. למרות גופו הצנום, במהלך לימודיו הוא מנצח בכל תחרויות הריצה ולכל המרחקים ואף היה כוכב בנבחרת הרוגבי.

ככוכב עולה בשמי הספורט, שמו יוצא למרחקים גם מחוץ לסקוטלנד. תהילתו מביאה אותו גם להיות נואם פופלארי בכנסים נוצריים, והוא ידע כיצד להטיף ולהעביר את מסריו.

הרולד אברהמס ואריק לידל היו הרצים המהירים ביותר בבריטניה, ופגישה ביניהם הייתה בלי נמנעת. ביולי 1923 הם מתחרים לראשונה. אברהמס בטוח בניצחונו. הוא בז לסגנון הריצה של לידל שהיה מניף את ידיו לצדדים בצורה פראית במהלך הריצה. עכשיו שניהם היו יכולים לבחון מי באמת הרץ הטוב ביותר.

לידל מביס את אברהמס בהפרש ניכר. הביטחון המופרז הביא אותו לידי וידוי אופייני: "אני רץ בשביל לנצח, אם אני לא יכול לנצח – אני לא ארוץ" אומר אברהמס בסצינה מהסרט. אולם הוא לא מוותר.

כמו אסיר בדרך לגליוטינה

בעקבות הפסדו הדרמטי, אברהמס הולך על כל הקופה ולוקח את המאמן הטוב ביותר שיש לריצה, סאם מוסביני (mussabini) שעבד איתו על שיפור סגנון הריצה, הזינוק, ותנועות הידיים בזמן הריצה. לקיחת מאמן מקצועני לריצה היה דבר יוצא דופן בזמנו, והזדמנות לא רגילה להוכיח את חשיבות 'עמדת המאמן'.

ההבדל המשמעותי בין שני היריבים בא לידי ביטוי באמונות השונות שלהם: בעוד לידל הנוצרי שם את מבטחו באל, אברהמס האמין במדע הספורט: אימון, ריכוז ושיפור הזמן.

הארולד אברהמס ומאמנו מוסביני, 1924. צילום מסך מיוטיוב.

הארולד אברהמס ומאמנו מוסביני, 1924. צילום מסך מיוטיוב.

לאחר אימונים קשים, חוזרים היריבים לסופר קלאסיקו נוסף והפעם בתחרות הגדולה מכל: האולימפיאדה, פאריז 1924. באולימפיאדה הקודמת בשנת 1920, אברהמס הודח כבר בשלב רבע הגמר בריצה ל100 ו200 מטר, ובקפיצה לרוחק סיים במקום ה20. אולם בשנים שעברו מאז תהילתו כרץ המהיר בבריטניה הייתה ללא עוררין – רק דבר אחד נותר לן לעשות: לנצח סוף סוף את לידל.

אולימפיאדת פריז נחשבת לראשונה בעולם התחרות המודרני, עם 3000 אתלטים מ44 מדינות, ופעם ראשונה שכפר אולימפי נבנה עבור האתלטים, ומכאן יוקרתה ההיסטורית.

שני היריבים היו הכוכבים של הנבחרת הבריטית, אבל מעבר לתחרות האישית ביניהם עמד מולם אתגר רציני ביותר: הרצים המהירים בעולם – האמריקנים. אבל בטרם זאת עמדה דווקא בפני לידל ההחלטה הגדולה מכל: הגמר נקבע ביום ראשון בשבוע, ולידל שהיה נוצרי אדוק לא יכול היה לרוץ באותו יום. והוא מחליט: הוא לא ירוץ ב100 מטר אלא בריצת ה400 מטר שהייתה באמצע השבוע.

תשעה חודשים טרם האולימפיאדה מתאמן אברהמס עם מוסיביני, אשר ידע על הרגישות של אברהמס לפני המירוץ של חייו. עם כל המאמצים הפסיכולוגיים, הוא ידע שהכול תלוי באברהמס עצמו. ב6 ביולי, יום ראשון, 1924 הגיע הרגע. אבל אברהמס התחרה נגד עצמו בלבד – יריבו לידל לא היה שם.

בחצי הגמר, אברהמס מתבלבל בזינוק וחושב שהייתה פסילה, אך המירוץ מתחיל והוא אחרי כולם בכמה מטרים. הוא מצליח בכל זאת להדביק ולנצח את חצי הגמר, אבל הלחץ מתחיל להשפיע והוא מתחיל להישבר: "אני פוחד. ידעתי בעבר את התחושה של להפסיד, אבל עכשיו אני כמעט מפוחד כדי לנצח".

הגמר הגדול מתרחש באותו יום של החצי גמר. אברהמס מחכה 3 שעות, ולאחר מכן התחרות נדחית בעוד שעה. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר על ההמתנה הארוכה: "הרגשתי כמו אסיר בדרך לגליוטינה". הוא לא עומד בהרגשה והוא עוזב את האצטדיון. הוא לוקח מונית ונוסע ברחבי פאריז כדי להרגיע את עצביו.

שמגיעים לשיא, צריכים לעצור

בעת יציאת הרצים, הקהל מריע לאמריקני, צ'ארלי פדוק, שנחשב לרץ המהיר בעולם. אברהמס מתוודה שקריאות הקהל גרמו לו להרגיש דחוי, והזכירו לו את האנטישמיות שחווה בצעירותו. רגע לפני הריצה, אומר לו מאמנו, מוסיביני, שיחשוב רק על יריית אקדח הזינוק: שישמע אותו שירוץ כמו שד לפני האחרים. אברהמס רץ כמו שלא עשה מעולם, הוא רוקן את מחשבותיו ופשוט מנצח את גמר ריצת 100 מטר.

אברהמס מנצח את האמריקני המהיר בעולם, חביב הקהל, והופך לאירופאי הראשון שמנצח את התחרות ומשווה את שיא עולם ואף משפר אותו עם 10.6 שניות. אבל שלא כמו בימינו, זוכה התחרות לא הוכתר, הוא פשוט התאושש בצד והמשיכו הלאה. לא היה המנון או טקס, ומדליית הזהב נשלחה אליו בדואר לאחר שלושה שבועות.

לידל צופה בגמר ורואה את אברהמס מנצח, ובאצילות יוצאת דופן הוא הראשון שיורד מהקהל כדי לברך אותו על זכייתו.

חייו הדתיים של לידל גוברים על מחויבותו לספורט. מי יודע מה היה קורה אם היה מתחרה בריצת ה100 מטר. אולם זו לא תהיה הפעם האחרונה שהוא ישים את הדת מעל הספורט. הוא לא התחרה כלל באותו יום ראשון אלא העדיף לנאום ולהטיף. אבל הוא ניגש לתחרות ה400 מטר ומנצח אותה עם שיא עולם, ושנים לאחר מכן עוד יגיעו שזו ריצת ה400 מטר הטובה בהיסטוריה.

שיא הקריירה של שני היריבים הגיעה לשיאה באותה אולימפיאדה, אבל חייהם נפרדו סופית מאז למחוזות היסטוריים עגומים.

שבוע לאחר שזכה במדליית הזהב בריצת ה400, מגיע אריק לידל לאוניברסיטה בסקוטלנד לקבלת התואר שלו במדעים טהורים. הסטודנטים מריעים לו ומניפים אותו באוויר שזר פרחים לראשו, ונושאים אותו ברחובות. הוא היה בעיניהם הספורטאי הסקוטי הגדול מכולם.

לכידה

אריק לידל מונף על ידי סטודנטים ברחובות אדינבורו לאחר זכייתו. צילום מסך מיוטיוב.

אולם שנה לאחר מכן הוא פורש מתחום האתלטיקה ומגשים את חלומו וייעודו: לשרת את האל, והוא חובר להוריו לפעילות מסיונרית בסין, שם הוא פוגש את אשתו לעתיד ומקים משפחה.

בשנת 1937 היפנים פולשים לסין, ומערביים בתחומה נמצאים בסכנה. לידל שולח את משפחתו לקנדה, אבל כאדם ששומר על עקרונותיו הוא נשאר מאחור כדי לעזור לסינים והוא לא נראה מאז. הוא מת ב1945 כאסיר בכלא יפני.

הרולד אברהמס לעומתו, נהיה אובססיבי לאחר זכייתו בריצת ה100 מטר. הוא ניסה לכבוש עוד ועוד שיאים, עד לרגע המכריע: הוא ניסה לשפר את הקפיצה לרוחק שלו אבל זה הסתיים בצורה מרה. שנה בלבד לאחר זכייתו הוא נוחת בצורה איומה באחת מקפיצותיו והוא שובר את רגלו, ולמעשה מסיים את הקריירה האתלטית שלו. באופן מפתיע הדבר לא שובר את רוחו של אברהמס:

"אתלטיקה עבורי כוח מנטלי רציני ונהניתי ממנה ומהתחרות. אחד הקשיים שחווה כל אתלט שמגיע לשיא הוא האם לעצור או האם להמשיך הלאה. הרגישים שבהם עוצרים כי הם השלב הבא הוא רק לרדת למטה".

אהבתו של אברהמס לעולם האתלטי לא פסקה והוא נהיה שדרן ופרשן. בהחלטה יוצאת דופן הוא נוסע לסקר את אולימפיאדת ברלין בשנת 1936 למרות המשטר הנאצי והיותו יהודי. הוא ישב קרוב להיטלר ולפעמים היה מפנטז על לירות בו. הוא האמין שאמיתות שבספורט ושעליו להיות מעל כל פוליטיקה.

אברהמס (מימין) ולידל שמגיע לברכו, צילום מסך מתוך הסרט עליהם.

אברהמס (מימין) ולידל שמגיע לברכו, צילום מסך מתוך הסרט עליהם.

שני זוכי המדליות לא המשיכו להשיג עוד שיאים. שניהם עזבו את עולם האתלטיקה. היריבם מעולם לא התחרו ביניהם וזכו כל אחד במדליית זהב שונה. אולם הסוף האירוני הוא הגדול מכולם: לידל הסיר את חלומו האתלטי בריצת 100 מטר למען דתו, הנצרות. בעוד אברהמס היהודי שהאמין במדע הספורט ונלחם נגד האנטישמיות שחווה בצעירותו, התנצר בסופו של דבר. צחוק הגורל הפגיש ביניהם שוב.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות