"השנה 1953. על גדות הירדן סמוך לימת החולה מתנהל קרב עם הטבע… למעלה מארבעים מכונות אדירות רוכזו על גדותיו של נהר הירדן. ביניהן מחפר ענק המניף בבת אחת שני טון אדמה… והטבע נכנע. סף הבזלת אשר חסם זה אלפי שנים את אפיקו של נהר הירדן הולך ונעלם… אך מכונות החפירה אינן מסתפקות גם בכך. הן מקיימות בנאמנות את רצונו של האדם, אשר החליט לתקן כאן את אשר עיוות הטבע… בהכירו את חוקי הטבע ובהישענו על הכוחות הפועלים בתוכו יש בכוחו של האדם להיות למכונם ושליטם – לבונה הגדול של העולם – לבונה ביתו עלי אדמות. (ברטה חזן – 'מחצבים בידי האדם')
השנים חלפו ואט אט הסתבר שייבוש החולה הניב נזקים כבירים. ארבעים שנה אחרי ההחלטה ההיסטורית לייבש את החולה, החליטה ממשלת ישראל לבצע פניית פרסה ולהציף מחדש את החולה. הדחפורים חזרו לאגם. האדם הגאה שניסה להביס את הטבע, שב למקום הפשע בעיניים מושפלות. כך כתב על האירוע מאיר שלו (מתוך 'ואלה שנות'):
"לנו ההדיוטות, החולה הייתה ותישאר משל. משל של כוחנות, של עיוורון, של גבהות לב ושל שימוש קלוקל באידיאלים… בעיתוני הימים ההם מתואר ייבוש החולה במסר נלהב ומוכר, "נס גדול", "מפעל אדירים"… "
"לפני כמה שנים שמעתי סיפור קטן, והוא מאלף עד מאוד: לקראת ייבושו של אגם החולה הובא לכאן מומחה הולנדי, לבדוק ולייעץ. ההולנדי לא התלהב במיוחד. בין היתר הוא אמר שאין לטפח ציפיות מוגזמות בנוגע לקרקע הכבול. אזי קם אחד המומחים שלנו, חבט בשולחן והרעים בקולו: "הכבול שלנו הוא כבול טוב, הכבול שלנו הוא כבול ציוני!" אם המעשייה הזו הייתה מסופרת על טיפש אחר, היינו צוחקים. כיוון שהיא מסופרת על טיפש שלנו אין לנו אלא לקונן עליו, עלינו, על אגם החולה שגווע, וגרוע מכך על הלך הנפש שהביא לייבושו. הוא – הוא הלך הנפש שעודנו מוצאים בנו גם היום, מחלחל בכל חלקה טובה, זה של 'אני ואפסי עוד', ושל יהיה בסדר' של רברבנות וגברתנות".
בשנים האחרונות מקדם משרד החינוך בהתלהבות את 'מהפכת הטאבלטים', במסגרתה יוצמדו ילדים לטאבלטים בבתי הספר ובבית. כך מתוארת המהפכה באתר משרד החינוך:
"…לכל לומד מכשיר אישי צמוד לאורך שעות הלימוד ומחוצה להן. …החדשנות הטכנולוגית-פדגוגית מותאמת אישית ללומד, מכוונת להעצים את הלמידה המשמעותית ולפתח לומדים עצמאיים, העתידים להפוך ל"אזרחים דיגיטליים" של העולם המתקדם. לתפקד באופן מיטבי במאה ה-21."
הבטחות מרשימות מבטיח משרד החינוך. האם מישהו בדק את ההבטחות הללו? מניסיוני האישי, הדל והמצומצם, למדתי דברים אחרים.
כבר שבע שנים שאני מרכז במכללה האקדמית 'יעקב הרצוג', את תוכנית 'צורים' להכשרת מחנכים מובילים. אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבלתי בעצת ידידי הטוב, גיא יריב (מהמומחים הטובים בארץ לרטוריקה), הייתה לאסור הכנסת מחשבים ניידים לשיעורים. התוצאות היו מיידיות. רמת הקשב, הריכוז והעניין של הסטודנטים עלתה דרמטית.
איני מציע להילחם במחשבים. מאמר זה, כמו מאמרים רבים אחרים שכתבתי לא היו באים לעולם ללא עזרת המחשב, רשת האינטרנט ומאגרי המידע האין סופיים הממוחשבים. לא צריך להילחם במחשבים, אלא לרסן אותם. המחשב הוא כלי עזר מופלא. הא ותו לא. המחשב הוא כלי עזר ולא מצפן או מורה דרך.
המחקרים העדכניים מלמדים על נזקים משמעותיים שנגרמים מהיצמדות למחשב. הפרעות קשב וריכוז, פגיעה קשה בזיכרון לטווח קצר, ירידה דרסטית בחשיבה יצירתית ועוד (פירוט נרחב של מחקרים רבים בנושא, מופיע במאמר 'דיגיטמבלים', שפורסם בעיתון 'כלכליסט' ומופיע ברשת האינטרנט)
את הרעיון לייבש את החולה הובילו אנשים טובים ואידיאליסטיים, שהביטחון המופרז ביכולות הקידמה הטכנולוגית סימא את עיניהם. גם הרעיון הנוכחי מגיע מאנשים טובים ואידיאליסטיים שבטוחים שבעזרת הקידמה הטכנולוגית נפתור את בעיות ההוראה שלנו. הבעיה היא שהפעם לא מדובר על זה שנאבד כמה ג'מוסים וציפורים נדירות. הפעם מדובר בילדים שלנו. הפעם לא מייבשים את החולה, אלא את המוח היצירתי של הילדים שלנו. ובניגוד לימת החולה, את המוח המתוק של הילדים שלנו יהיה הרבה יותר קשה להחזיר לחיים.
=======
המאמר יפורסם בשבת הקרובה בעלון 'שבת בשבתו'
מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן
