שלמות העם או שלמות הארץ; מה יותר חשוב? - סרוגים

שלמות העם או שלמות הארץ; מה יותר חשוב?

רבנו הרב צבי יהודה היה נשאל פעמים רבות: "מה יותר חשוב: עם-ישראל, ארץ-ישראל או תורת ישראל?". והיה עונה: "נצטוינו על שלימות, כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע". אם נוצרת פעם התנגשות ביניהם – "שבור את הראש" מה לעשות

author-image
שלמות העם או שלמות הארץ; מה יותר חשוב?
  (צילום: פלאש90)

א. האבות – שורשי האומה

בפרשת לך-לך אנו נפגשים עם אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא אנחנו במובן מסוים. מכאן והלאה אנו יכולים להרגיש יותר הזדהות מאשר בפרשות הקודמות. זה מתחיל להיות יותר הסיפור שלנו, של העם היהודי. אכן, אנו קוראים כאן סיפורים על אדם בשם אברהם, אבל איפה אנחנו היהודים בסיפורים אלה? מה אנו יכולים ללמוד מהם על עצמנו?

אתה צודק, באמת זו מהפכה באסטרטגיה האלוהית בפנייה אל האדם (ע' מהר"ל, נצח-ישראל אמצע פרק יא, על ההבדל בין נח לאברהם). עד עתה ריבונו-של-עולם היה פונה אל היחידים – היחיד יתעלה, יתרומם, יתקדש, ילך בדרכי יושר ואמת. ומעכשיו – ריבונו-של-עולם בוחר לו עַם! עַם בעל כיסא ממלכה לאומי, עם שיהיה "גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כו ב).

איפה יש פה עם? אני קורא בפרשה: "ויאמר ד' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול" ׁ(בראשית יב א). הכל עדיין בלשון יחיד בלי שום עם, אלא רק אדם שיהיה ממנו עם.

בזכותך הבנתי משהו. קודם-כל צריך סבלנות. עַם לא נעשה מהיום למחר. עם צריך הכנות, והשורשים של העם הם אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, יצחק ויעקב, הם אנשים צדיקים, מופלאים, עליונים, והתכונות שלהם נמזגות ונמסכות באומה. לכן, בגלל שהאומה נולדה מהם, ביסודה היא אומה צדיקה.

 אז כל דיבור אלוהי שנאמר בפרשה אל אברהם, צריך לראות אותו כנאמר לעם? וכל מעשה שנעשה אתו בפרשה, הוא משהו שמאפיין את העם?

נכון. והרמב"ם במורה נבוכים (ג נא "הערה") אומר, שאף אברהם יצחק ויעקב עצמם ידעו שהם שורשים של האומה.

הם ידעו שהם עם?

כן, וידיעה זו השפיע על מעשיהם. למשל, יצחק אבינו רצה לברך את עשיו, ורבקה לא רצתה. אבל למה לברך את עשיו? וכי יצחק אינו יודע מי זה עשיו, "איש יודע ציִד איש שדה", ושיעקב הוא "איש תם יושב אהלים", לומד תורה?!  משיב מרן הרב קוק בספרו 'מדבר שוּר' (דרוש כט, לפרשת תולדות, עמ' רסז-רסח): יעקב אבינו אמנם נחמד מאוד, "אברך משי", אבל כך אי-אפשר להעמיד מדינה. בשביל להחזיק מדינה מול כל האויבים הסובבים אותה, דרושים אנשים שיודעים להילחם. לכן צריך את עשיו. אבל הוא רשע? בסוף יעשה תשובה. ברמת הפרט וודאי יעקב אבינו עדיף על פני עשיו, אבל ברמה של אומה דרוש אדם תקיף כמו עשיו. כך סבר יצחק אבינו. אמנם לבסוף התברר שיעקב אבינו הסכים להתלבש גם בתקיפות (מוסבר בהרחבה להלן, במפגש לפרשת תולדות).

אם-כן, זה כלשון השיר ש"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם"?

כן. האבות ידעו שהם שורש של האומה. עדיין לא אומה ממש, אבל שורש, גרעין, שתל.

אכן, מאז אברהם אבינו מתחילה ההיסטוריה שלנו – אך גם של המין האנושי, משום שהעולם בלי אברהם אבינו בתוכו, בלי עם-ישראל במרכזו – הוא פרה-היסטוריה, אנשים שאינם בני-אדם (ע' רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א). חוץ מאותם יחידי עולם, כגון אדם וחוה, ונח (ע' כוזרי א מז, צה, ג יז). מאברהם אבינו מתחילה מהפכה, קפיצה, מחיי פרט – לכלל, לחיי עם. אמנם עוד לפני אברהם אבינו היו עמים רבים בעולם, אבל כל עם רגיל הינו מקבץ של פרטים רבים, ומהווה למעשה אגואיזם קולקטיבי, שהדבק המניע אותו הוא תועלתנות ודורסנות. אך עם-ישראל לבדו, לעומת זאת, הוא עם אמיתי, בעל דבק פנימי כללי של אהבה אידאלית לטוב, מיסודם של אברהם אבינו ושרה אימנו מהם חוצבנו. אנחנו חיים 'אברהמיות' לאומית. אמנם לעומת חיי הפרט, חיי עם הם הרבה יותר מסובכים, אבל קידוש השם העולה מהם גדול הרבה יותר לאין שיעור (ע' במפגש לפרשת שמות סע' א, "ספר העם").

ב. התבררות העם בהדרגה

משהו בזה קשה לי – אם אנחנו רואים את אברהם כשורש העם, מה מקומו של ישמעאל? וכי הוא חלק מהעם?! מובן לי שמדובר על יעקב כשורש העם, כי כל שנים עשר בניו הם שבטי ישראל, אבל לאברהם נולד גם ישמעאל, וליצחק נולד גם עשיו.

לכן אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (א מז,צה,קג. ב יב), שהעם נוצר בהדרגה. ובתהליך זה ישנו לב, ויש מה שנדחה הצידה. ישמעאל לא מתאים בגלל התנהגותו, וגם עשיו לא מתאים בגלל התנהגותו. אבל החל מיעקב אבינו – כולם בפנים, וגם מי שמתנהג לא מתאים, נשאר בפנים, כגון האחים שחטאו ומכרו את יוסף.

אבל עם זאת, יש הבדל בין ישמעאל ועשיו לבין אלה שקדמו לאברהם. הרי לישמעאל ולצאצאיו, וכן לעשיו ולצאצאיו, יש יותר שייכות לשורש, שהרי יצאו מאברהם ומיצחק.

ייתכן. ואכן אומר רבנו יהודה הלוי, שהחלקים העיקריים במין האנושי הם בני ישמעאל, בימינו מיליארד וחצי מוסלמים, ובני עשיו , במובן התרבותי, שהם כיום שני מיליארדים נוצרים. יחסית לאחרים הם נולדו ממנו, אבל הם לא בדיוק אנחנו.

ג. אבותינו – מידות טובות

נשוב להתמקד בעם שלנו – מה אנו יכולים ללמוד עליו מההתבוננות בפרשה? אני מסתכל על אברהם אבינו כשורש שלנו, הענפים מסתכלים על השורש ממנו צמחו, כמו שהנביא אומר "הביטו אל צור חֻצבתם" (ישעיהו נא א. וע' מורה נבוכים א טז, ועין איה שבת פרק ט ס' קלג). לאן ההסתכלות הזו מובילה אותנו? מה אני יכול ללמוד עלי כעם מכל ההתנהלות של אברהם?

אתה צודק. אמרו על מלמד בתלמוד-תורה שמלמד על אברהם אבינו: איך נדע אם הצליח בשיעור או לא? אם הילד יודע יותר על אברהם אבינו – אין זה סימן מספיק. אלא, אם אחרי השיעור הילד עצמו נהיה יותר אברהם אבינו, המלמד הצליח! אנחנו צריכים להיות יותר אברהם אבינו.

מה זה אומר 'להיות אברהם אבינו'?

מידות טובות. אברהם יצחק ויעקב – זה מידות טובות. אברהם אבינו מכניס אורחים, כולל עובדי-עבודה זרה. הוא לוחם ללא הרף נגד עבודה-זרה, אבל אוהב אנשים. הוא רץ להכניס אורחים למרות שכואב לו מברית-המילה שעבר, וכשאנשים עושים לו צרות, מתרחק מסכסוכים איתם. גם יצחק אבינו, אנשים גירשו אותו, סתמו לו בארות, אך הוא שומר על יחסים טובים איתם. ויעקב אבינו, אחרי כל מה שלבן עשה לו, שמר על יחסים טובים איתו. כלומר, ודאי התורה היא אנחנו, אבל לתורה יש הקדמה, וההקדמה לתורה היא מידות טובות. לב טוב, יחסים טובים עם הבריות. כך אומר הנצי"ב בהקדמה לפירושו העמק-דבר על בראשית, שחומש בראשית מכונה "ספר הישר" מכיוון שהוא ספר על אנשים שמתנהגים בצורה ישרה, הלא הם אבותינו, שכונו בברכתו של בלעם "ישרים" (במדבר כג י).

זה לא ממעיט בערכם של האבות? אין משהו ללמוד מהם גם בתחום הרוחני?

ודאי אברהם אבינו הוא לעילא לעילא, הכיר את בוראו (רמב"ם הלכות עבודה-זרה א ג), "והאמִן בד'" (בראשית טו ו), אבל הבסיס לכל הוא המידות הטובות. אחרת, אנחנו חוזרים לפרשה הקודמת, כאשר אמנם היה לבני-האדם חזון רוחני גדול ועליון, אבל הוא היה מיוסד על מידות רעות. אז, יוצא שההתלהבות הדתית לא רק אינה לברכה, אלא היא אף מעצימה את המידות הרעות של האדם, שעכשיו מוצא להן לגיטימציה דתית

ד. אחדות האומה ושבטיות

מה שכולנו כלל-ישראל וכולנו שייכים לאברהם אבינו, זה יפה מאוד, אבל במציאות ימינו, כאשר אנו חיים כעם מאוד מפולג ושבטי, ובמידה מסוימת אף מסוכסך בתוך עצמו, איפה בא לידי ביטוי צד "אברהם אבינו" שבנו?

לפעמים אנשים אומרים לי: "הציבור שלנו". אז אני משיב: עצור! מי זה "הציבור שלנו"? "הציבור שלנו" הוא עם-ישראל! יש בעם-ישראל אנשים שאינם בסדר, אבל גם הם הציבור שלנו. אצל הגויים יש אנשים טובים מאוד, אבל הם לא הציבור שלנו. "הציבור שלנו" זה עם-ישראל. הקדוש-ברוך-הוא לא רוצה שבטיות, ובימינו אף-אחד לא יודע מאיזה שבט הוא. אני במקרה יודע מאיזה שבט אני, כי אני כהן, וגם הלווים יודעים שהם משבט לוי, משום שיש לכך השלכות הלכתיות. אנחנו עסוקים בלאחד את האומה.

אבל השבטיות היא דבר יסודי בעם-ישראל. בתורה כל הזמן סופרים את השבטים ומתייחסים אליהם. אולי צריך להיות לנו עניין לחזק את השבטיות הזאת? אולי יש עניין למצוא את הפן המיוחד שלי כשבט דן, יהודה או נפתלי, לחזק אותו ולהביאו לידי ביטוי?

הנביא יחזקאל אומר שלעתיד לבוא תהיה חלוקת הארץ לפי שבטים (יחזקאל מז יג – מח כט). כלומר, תחזור השבטיות. אבל בימינו, ריבונו-של-עולם לא רוצה זאת, אלא רוצה שנהיה רק יחד ומאוחדים. על השבטיות נדון אחר-כך. בינתיים המציאו שבטיות אחרת: אשכנזים, ספרדים, תימנים, אתיופים, ימין, שמאל, דתיים, חילוניים, חרדים. די! איננו צריכים את כל זה. וודאי יש גוונים בעם-ישראל וכל אחד שונה מחברו, אבל קודם כל, אל לנו לשכוח שאנו אומה, וכל מה שיש לנו בארץ, לא שבט זה עשה, ולא אדם זה עשה, אלא האומה כולה עשתה (ע' ספר אורות עמ' מג, ולהלן במפגש לפרשת ויחי סע' ב, "גזרת שכחת השבטיות", וסע' ג, "עבודת האחדות", במפגש לפרשת במדבר סע' ז, "איש על מחנהו ואיש על דגלו", ובמפגש לפרשת נשא סע' ט, "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, הכלליות המתגוונת").

ה. אנחנו ואומות-העולם

הרב הזכיר את היחס של אברהם אבינו לאומות-העולם. הוא מאוד סבלני וסלחן, ואפילו מתפלל על הצלת סדום. גם בפרשה שלנו מדובר על הכנסת-האורחים שלו. כל זה מעורר מחשבות גם להיום – אם אנחנו הולכים בדרכו של אברהם אבינו, אולי אנו מחוייבים ביחס אחר לגויים?

אין לנו אידיאל לשנוא גויים, להרוג גויים, או לדבר על איך הורגים גויים. אבל קודם-כל, עלינו להתרכז בעצמנו. לְמה הדבר דומה? אינך יכול לאהוב את כל עם-ישראל ובו-בזמן להפקיר את בני משפחתך. קודם-כל דאג למשפחתך. "ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (בבא-מציעא עא א, שולחן-ערוך הלכות צדקה, יו"ד רנא ג). אם אחרי שאתה דואג למשפחתך נותר לך זמן פנוי, אז תוכל לבוא לכאן לתכנית בשביל עם-ישראל. אותו דבר אנחנו, עם-ישראל. לא נלך להציל את כל העולם, בזמן שאנו מפקירים את חובותינו כלפי עצמנו. ואין לדאוג – אם אנחנו עצמנו נתרומם, וודאי כל שנעשה יביא ברכה גם לכל המין האנושי בסופו-של-דבר. יחד עם זאת, יש להיזהר גם מקיצוניות הפוכה. לא צריך לשנוא גויים, לבזות גויים, להעליב אותם ולדבר על הריגתם. אדרבה, צריך יחס טוב, הגון וישר אליהם. אבל בינתיים, חזרנו לארץ, וקודם כל אנו צריכים להתרכז בעזרה לאחֵינו.

ומה לגבי גיור? "אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים" (רש"י בראשית יב ה). למה לא נאמץ זאת היום ונהפוך את הגיור ליותר אקטיבי? הגיור בימינו מעין מגיב, יותר מאשר יוזם. אך מתוך הפרשה והמדרשים אנו מבינים שאצל אברהם הייתה יוזמה, פעילות אקטיבית, לחזר אחרי גרים.

אברהם אבינו באמת גייר אנשים רבים, כדברי הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (א ג): "וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". אבל בסופו-של-דבר, ההמשך של אברהם אבינו איננו כל הגרים, אלא יצחק אבינו ויעקב אבינו. זהו עם-ישראל. אי-אפשר לעשות גיורים המוניים, "גיור קבוצתי". אחרת, אנו הופכים את עם-ישראל לגויים דרך הדלת האחורית. וודאי, אדם שרוצה באמת להתגייר, עליו נאמר "ואהבתם את הגר" (דברים י יט), ועלינו לקרבו ולעזור לו בכל דרך אפשרית. הנוצרים והמוסלמים אוהבים לגייר, וכך הגיעו אלה להיות שני מיליארד ואלה להיות מיליארד וחצי. למה הם אוהבים לגייר? מפני שהם טוענים שמי שלא משתייך לדתם, לא יזכה לאושר הנצחי וילך לגיהנום לנצח. אבל אנחנו לא אומרים כך, אלא אומרים שחסידי אומות-העולם יש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין יג א).

אבל אינני מדבר על הליכה לחוץ-לארץ לתפוס שם אנשים ולגיירם, אלא על אלה שדבקו בנו, שעשו את האקט של לעלות לארץ. הם כבר הגיעו, הם פה איתנו בארץ. אולי הם זכאים ליחס של גיור יותר אקטיבי ויוזם?

אתה צודק, מי שפה – עלינו לבוא לקראתו, אבל גם הוא צריך לקבל על עצמו תורה ומצוות כדי להתגייר. אם לא יקבל, נתאזר בסבלנות. איננו ממהרים. הרי צריך גם לעזור ו"לגייר" את היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. יש לפנינו שלשה שלבים:   א. לגייר את הגויים שיש פה.   ב. לפני כן, להחזיר בתשובה את היהודים הרחוקים.   ג. עוד לפני כן, להחזיר בתשובה את עצמנו…   אז עשה טובה, אל תחזיר בתשובה אחרים. קודם נחזיר את עצמנו בתשובה, ממילא יחזרו גם אחרים בתשובה, ואז גם הגויים שישנם פה יוכלו להתגייר. אם-כן, ישנם שלבים, ולא נרוץ להיטיב לאחרים כל עוד אנחנו עצמנו לא בסדר.

אז את הריצה לאחרים אין לקחת מאברהם בצורה חדה, כי המצב שונה.

עכשיו ה"אחרים" זה אנחנו, עם-ישראל.

ו. להציל גויים?

מערכת היחסים של אברהם עם לוט, היא עסק מסובך. מצד אחד הוא בן משפחה, אז יש אליו זיקה מסוימת שמחייבת יחס שונה מהרגיל, ומצד שני בשלב מסוים זה לא הולך, ונפרדים.

נכון. אמנם מי שנפרד, זהו לוט. לוט נסע, "ויסע לוט מקֶדם, ויפּרדו איש מעל אחיו" (בראשית יג יא). אומר רש"י: "מדרש אגדה, הִסיע עצמו מקדמונו-של-עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלהיו". הוא לא רוצה את אברהם אבינו, לא רוצה את ריבונו-של-עולם. אבל כשלוט נפל אחר-כך בשבי, גייס אברהם אבינו שלוש-מאות ושמונה-עשר מתלמידיו והלך להציל אותו, אף-על-פי שהתנהג לא כמו שצריך. למה? כי לאברהם אבינו היה לב טוב. הרי למרות הכל לוט הוא בן משפחה.

היום, כשמדינת-ישראל יכולה להרשות לעצמה הצלה של גויים, אנו יכולים לשאוב השראה מהסיפור של הצלת לוט לגבי הצלה של אחרים, שהם לא מעם-ישראל?

אכן, אנחנו צריכים להציל את כל המין האנושי, אבל כרגע יש לנו משימות מקדימות. קודם-כל לחזק את ביטחונה של מדינת-ישראל. אבל אתה צודק, אחרי שנבסס את המדינה, הלא יש סבל רב במין האנושי, ובשביל לטפל בו אין די במשלוח חוברות של "מכון-מאיר" לגויים, אלא יש ללכת ולהציל את העשוקים. אבל זה רק יותר מאוחר. קודם-כל עלינו להציל יהודים, לדאוג ליהודים שרעבים, לדאוג ליהודים שמצויים במצוקה בגלות. שלב שלב. בסוף, נציל גם את כל הגויים, כמו שאנו אומרים ב"עלינו לשבח": "לתקן עולם במלכות שדי" (ע' בהרחבה במפגש לפרשת כי תבוא סע' ד, "תורתנו ואומות העולם"). אם-כן, אברהם אבינו זה קודם-כל לבנות את עם-ישראל.

ז. מהות קשרנו לארץ-ישראל

בפרשת לך-לך אנו נפגשים בפעם הראשונה עם ארץ-ישראל. נוהגים לומר "ארץ-מולדת" ולדבר על "אמא אדמה" ומקום הלידה, אבל אברהם שהוא אנחנו, מגיע מבחוץ, הוא לא יליד הארץ. איזו הבנה זה נותן לקשר שלנו לארץ?

הארץ הזאת ניתנה לשם בן נח, ואברהם אבינו הוא צאצא של שם. אחר-כך הכנענים כבשו את הארץ. כמו שכתוב "והכנעני אז בארץ" – "היה הולך וכובש את ארץ-ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחילק נח את הארץ לבניו…" (רש"י בראשית יב ו). כלומר, הכנענים שישבו פה היו פולשים, ואברהם אבינו חזר לארץ שבאמת שייכת לו. וכמו שבימינו, אנו חוזרים לארץ שהרומאים שדדו מאתנו.

אבל קיבלנו אותה. האם זה אומר שאנו כאן על תנאי?

אכן, קשרנו לארץ הוא קשר רוחני-אלוהי, ולא טבעי-הסטורי. "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחֹק, לישראל ברית עולם. לאמֹר: לך אתן ארץ-כנען, חבל נחלתכם. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגָרים בה" (דברי-הימים א טז יט). לעומת קשר טבעי של עם רגיל עם ארץ רגילה, שמתפתח עם הזמן מתוך התהליכים השונים שעוברים עליו בה, הקשר שלנו עם ארץ-ישראל הוא קשר רוחני. איך רואים זאת? בכך שקשר זה נוצר "בהיותכם מתי מספר". אברהם, יצחק, ויעקב ובניו, הסתובבו פה בתור אנשים מועטים, וגם זאת בזמן קצר. קשרנו עם הארץ לא התחיל בהיותנו עם גדול שישב בארץ, חי בה לאורך שנים, וכך נקשר אליה (ע' עולת ראיה א רג, "בהיותכם"). עובדה, יצאנו ממצרים אל ארץ שלא הכרנו. גם בימינו, חזרו מיליוני יהודים אל ארצנו, שלא הייתה מוכרת להם. זהו קשר פנימי רוחני.

ח. העם והארץ

דיברנו על חשיבותו של עם-ישראל ועל חשיבותה של ארץ-ישראל. מה עושים כשנוצרת התנגשות ביניהם? אולי צריך לפעמים לדרג אותם?

אין התנגשות ביניהם. רבנו הרב צבי יהודה היה נשאל פעמים רבות: "מה יותר חשוב: עם-ישראל, ארץ-ישראל או תורת ישראל?". והיה עונה: "נצטוינו על שלימות, כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע". ריבונו-של-עולם אמר שצריך גם ארץ-ישראל, גם עם-ישראל וגם את התורה, ואם נוצרת פעם התנגשות ביניהם – "שבור את הראש" מה לעשות. ואין הכוונה שנדחה את זה מפני זה. ומה אתה עושה אם יש לך הרבה ילדים ולפניך "התנגשות" כי כל ילד מושך אותך לכיוון אחר? וכי תמסור חלק מהילדים לאימוץ? ודאי לא, אלא "תשבור את הראש" לסדר את הכל.

הרב לא מוכן לדרג?

אנחנו אף-פעם לא מדרגים. "כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע" (שמות כד ז). לְמה הדבר דומה? אם יבוא עיתונאי וישאל אותך איזה ילד מהילדים שלך אתה אוהב הרבה, לא תהיה מוכן לדרג. אתה אוהב את כולם באותה מידה. אחד עושה צרות, אחד יותר, אחד פחות, אבל אתה לא מדרג.

אבל זה אומר שיש לחזק את שני המרכיבים, כי צריך שגם העם ירצה בארץ. יש כאן "ביחד" שנצרך, ולפעמים זה מתנגש, כאשר העם לא כל-כך רוצה את הארץ.

אז "שוברים את הראש". כלומר, מתאזרים בסבלנות ומחזקים את הקשר של העם עִם הארץ. ה"שפת-אמת" אומר שארץ-ישראל היא כמו תורה-שבעל-פה, שנקנית רק בחשק ובעמל (ע' שפת-אמת במדבר, פרשת שלח תרנ"ג, "וענין שלח לך", וסוף פרשת מסעי, "במדרש"). לימוד גמרא הוא לימוד קשה, אבל מי שיש לו חשק לכך מוכן להשקיע. גם יישוב הארץ קשה, אבל מי שיש לו אהבת ארץ-ישראל מוכן להשקיע ביישובה. אם-כן, צריך לחזק את החשק של עם-ישראל אל הארץ, ואז הוא יהיה מוכן גם לדברים קשים בעבורה.

ט. "אראךָּ!"

המושג "לֵך לךָ" נראה מושג קשה. זו התחלת הפרשה וזה שמה, ושוב אנו מסתכלים ואומרים: "זה אנחנו". זה אומר שאחת התכונות הראשוניות שלנו, היא ההליכה. אין בכך משהו מפחיד?

אכן, ד' אמר לאברהם "לך לך".  – לאן?! לאן?!   – "אל הארץ אשר אראךָּ".  – אבל איפה היא?!  – לֵך!

גם בעקדת יצחק, אמר ד' לאברהם: "על אחד ההרים אשר אומר אליך".  – איפה זה?  – לֵך!

וכך גם היה בשיבת ציון ובניין הארץ בדורנו. האם אתה חושב שבכל ההתעוררות הזאת ידענו מה יקרה? הרי כל מה שקרה איתנו היה בלתי צפוי, ניסי-ניסים. אלא, אם אומרים לך לצאת לדרך – צא, והקדוש-ברוך-הוא יעזור וישלים על ידך. איך אומר הקצין לפעמים? "חבר'ה, יוצאים! נתארגן תוך כדי תנועה".

אם נסכם, אחד היסודות שיש לקחת ממה שלמדנו בפרשה, הוא הרבה אמונה וסבלנות. יש דברים שבאים בעיתם ובזמנם, וצריך לחכות להם בסבלנות.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
תימה איך הרב לא מכיר את המדרש
יובל | 23-10-2015 11:17
בתנא דבי אליהו מופיעה השאלה המפורסמת מי קודם ישראל או התורה, וז"ל: "אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל... אבל הייתי אומר: ישראל קדושים [קודמין]..." פשיטא שאם ישראל קודמין לתורה הם קודמין לארץ ישראל
2
אם אין ארץ איפה תשים את העם?
אלי | 12-11-2015 11:06
ואם אין תורה, על איזה עם מדובר?