דב הלברטל: אני הפכתי לחרדי, אבל הרב נותר מורי ורבי

דב הלברטל: אני הפכתי לחרדי, אבל הרב נותר מורי ורבי

אני הפכתי לחרדי, אבל הרב נותר מורי ורבי
  האישיות המוערכת ביותר עבורי. (צילום: גרשון אלינסון/פלאש90)

איש האמונה והחכמה הבודד, מורי ורבי ראש הישיבה

זכיתי ללמוד אצל הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל במשך חמש שנים, בשיעוריו היומיים והכלליים. בתקופה זו של חייו, הרב היה במלוא כוחותיו ועוצמתו.

עם השנים, הפכתי לחרדי. אך הרב ליכטנשטיין נותר בעיני האישיות המוערכת ביותר, והמשפיעה עלי ביותר, יחד עם הרב אלישיב זצ"ל. החוויה של שהותי במחיצתו, מלווה אותי כל חיי, ולא ננטשה מעולם. ראיתי בכך זכות אז, ורואה אני בכך זכות היום. ידעתי כבר אז להעריך שאני במחיצת אדם גדול. הוא רומם את כל מי שזכה ללמוד אצלו.

הרב ליכטנשטיין היה מהיחידים בדור שידע את הש"ס בעיון. שלט בכל מכמני הספרות התורנית בתחומי ההלכה והמחשבה. כל רז לא אניס ליה. בור סוד שאינו מאבד טיפה (פעם כשעברתי לידו אחרי השיעור, פנה אלי, באופן חריג, ואמר לי על בחור אמריקני מסוים שהגיע לפרק זמן קצר לישיבה, שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. הרב עצמו היה כזה. כנראה שהרב רצה שנלמד גם מהבחור הזה וננצל את שהותו).

הרב היה בעל כושר ביטוי בלתי רגיל. במכלול אישיותו היה הרב מגדולי הדור. הרצינות – זו שהייתה אופיינית לדורות קודמים, גם בין חכמי האומות – הענווה, היסודיות, יראת השמים. רוחב הדעת. ההתמדה. אם הוא היה שייך למגזר החרדי, הוא היה 'מרן'. אך אצל הרב זה לא היה שיקול. הוא היה ציוני דתי בהכרה ולכתחילה. מעולם לא הסתיר דעותיו. תמיד עם האמת הפנימית שלו. לא חשש לקחת אחריות. ישר כסרגל. אידאליסט אמתי הבורח מן הכבוד.

הרגשתי הייתה שהרב היה איש בודד. איש בודד בעולמו, בגדלותו ובתפיסת עולמו. נדמה לי שלא אטעה, אם אחשוב שלא היה לו אדם ברמתו לחלוק בו את עולמו הרוחני ואת גדלותו בתורה. הוא לא היה איש רעים להתרועע (במובן היתרון הגדול שיכול להיות בכך) אך תמיד היה בין אנשים, ובעיקר בין תלמידיו או משפחתו. חשוב היה לו להיות מעורה בנעשה בארץ ובעולם. גם בזאת ראה חלק מעולמו הרוחני.

הגעתי לישיבה בגלל הרב ליכטנשטיין. הרמי"ם בישיבת נתיב מאיר דברו עליו כארי שעלה מאמריקה. מהרגע הראשון הערצתיו וראיתי בו מורי ורבי המובהק. היה ברור לי שבפני אישיות מיוחדת במינה, המאפילה בגדולתה על כל מה שהכרתי לפני כן (ועל כל מה שהכרתי לאחר מכן, למעט הרב אלישיב, שהיה שונה ממנו מאוד אך היו גם קווי דמיון רבים ביניהם). גדול אמתי, בקנה מידה של גדול דור.

הרב לימד אותי, לפי דרגתי, איך ללמוד. הוא גם החדיר בנו את אהבת הלימוד בכלל והעיון בפרט. את אהבת הגמרא. את שיטת בריסק. את הבהירות והאנליטיקה. את הדגש על הראשונים והאחרונים המיוסדים. את חשיבות ההבנה היסודית של הסוגיה. למדנו ממנו מה עיקר ומה טפל, בלימוד, ביחסים האנושיים, במבט על עולם ההלכה והעולם בכלל. גם בהתנהגותו האישית שימש דוגמא.

השיעורים התאפיינו בסדר מופתי של הרצאת הדברים, בבהירות, ביסודיות, ובירידה לעקרונות הבסיסיים של הסוגיה ולפרטיה. רוחב ידיעותיו בש"ס וזכרונו המופלג הוסיף לשיעורים את עוצמתם. תחושתי הייתה ששיעורים בהיקף ובגדלות אלו, לא ניתן לשמוע במקום אחר. לעיתים רחוקות היה זורק גם מרה (רק יחסית) כשהיה שואל על איזו סוגיה, או אחד הראשונים, אם אנחנו יודעים עליהם. לרוב, לא ידענו. ואז היה אומר, כמתפלא, שזה דבר שהיינו צריכים לדעת מזמן, עוד בילדותינו. הרב גם הרחיב את גבולות הדיון, בראשונים שבדרך כלל לא לומדים מתוכם, כגון הראבי"ה, הראב"ן או בעל העיטור.

הרב היה מגיע לישיבה בכל יום. זריז. גבוה. זקוף. חסון. אציל. מרשים. תמיד מרוכז. לא היה בתנועותיו ובהליכותיו דבר מלאכותי. הכול נורמלי. פשוט. לכאורה, כאחד האדם. רוב היום היה בישיבה. יושב ולומד בהתמדה ובריכוז גדולים. פחדנו לגשת אליו. הייתה כלפיו יראת הרוממות, אותה הוא הקרין, ולא שביקש אותה. לא ניגשים אליו סתם. לא מדברים אתו סתם. עולמו היה עולם פנימי. הוא היה מסוגר. לא איש רעים להתרועע. היה תמיד שקוע בתלמודו. במחשבותיו.

מיד בתחילת לימודי אצלו, ראיתי בו אחד מהגדולים של פעם, כאלה שלא ניתן להגיע לדרגתם, אך מושכים אותך למעלה. ליטאי אמתי בתודעתו, שלא היה דבר חשוב לו מלימוד גמרא בעיון ויגיעת הש"ס וידיעתו.

הרב גם נשא את מסורת בריסק, זו ששלטה אז בעולם הישיבות, וראינו בו ממנחילי מסורת זו. לעיתים קרובות היה אומר 'שמעתי בשם הרב (הרב סולובייצ'יק זצ"ל)', ולפעמים — 'שמעתי בשם הרב בשם ר' משה (אביו של הרב סולובייצי'ק)', כמי שממשיך את אותה שושלת מפוארת, ומנחילה לדורות הבאים. יתכן שבמובן זה, הוא היה גדול מנחילי מסורת זו בימינו (לרבות ביחס למשפחת הרב מבריסק בארץ).

היה מלוטש בתלמודו ובאישיותו. שמעתי שכשהגיע לארץ, רצה שהבחורים ילכו עם חליפות. הוא בא עם מושגים אחרים, הן ביחס להתנהלותו הכללית של בן הישיבה והן ביחס לרמת הלימוד המצופה מבני גילינו, אך השלים עם המצב. הוא אהב את תלמידיו והיה מסור אליהם, באופן נדיר. מידותיו הנעלות באו לידי ביטוי גם ביחסו עם ראש הישיבה הרב עמיטל זצ"ל. עבורנו גם זה היה פרק גדול במוסר. כמו גם המשמעת העצמית המחמירה שלו, התובעת קודם כל לעצמו.

ענותנו באה לידי ביטוי גם בחיצוניותו, לבושו, עמידתו, הליכותיו. פעם נסעתי ברכבו מהגוש לירושלים. כמובן שהרב נהג (לא היה לא נהג כשם שלא היה לו עוזר, נאמן ביתו או משמש בקודש. בחדר האוכל, הוריד את הכלים בעצמו). בדרך עלה בחור נוסף, לא מתלמידי הישיבה. הוא שאל אותי היכן אני לומד, ועניתי לו בהר עציון. ואז פנה אל הרב, בחשבו שאינו רב (ללא זקן, צעיר ולבוש לא רבני) ושאל אותו היכן אתה לומד. ללא היסוס, ובפשטות מוחלטת, הרב ענה: גם אני לומד שם בישיבה. כשהיה מהלך בציבור, אם זה בכנס או בחתונה, לעולם לא היה ניכר שהוא משהו מיוחד. תמיד בין כולם, ככל האדם. ובפשטות.

הרב היה מאותם בודדים שתמיד היה חשוב לנו לשמוע מה דעתו, בכל עניין. לא רק בלימוד, אלא גם ביחס אל העולם, אל האדם, אל מכלול השאלות הלאומיות והפרטיות. לא הייתה שאלה קטנה כגדולה שהרב לא התייחס אליה ברצינות, וענה בבהירותו, מקוריותו ורוחב דעתו. פעם שאלתי אותו על החובה ללבוש כובע בעת התפילה, שאינה מצויה במגזר. הרב ענה מה שענה, אך גם הסביר לי שפעם נהגו גם הגויים ללבוש כובע, וכן מדוע כבר לא לובשים, ומאיזו תקופה הפסיקו בכך.

מאותם בודדים, שמעולם לא ניתן היה לשמוע ממנו דבר שאינו חשוב או אינו מעניין או מקורי. שיחותיו בליל שבת, היו מרתקות. מלאות תוכן ועמקות. עם רגישות, מתוך רוחב דעת כללי ומוסרי. איש האמת האבסולוטי. כך גם שיחותיו בהקשרים שונים. גם שיעוריו ברמב"ן על התורה, היו חוויה אינטלקטואלית.

מעבר לנראות הרצינית, הרב היה בעל רגש. ראינו זאת בתפילותיו. בקבלת השבת שלו. בעת קריאת שיר השירים. באהבתו הנפרזה ללימוד ולגדולי ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשיחותיו בליל שבת. בהן גם שילב לעיתים מתוך הספרות הכללית והשירה הכללית.

המורכבות של הרב, השילוב בין התלמיד חכם העצום שבו, וההשכלה הכללית, היו מיוחדים במינם. ספרו שהרב הוטנר זצ"ל הצטער מאוד על עזיבתו את ישיבת חיים ברלין. עוד ספרו שגדול הפרופסורים לספרות בהרווארד, אמר שהיו לו שלשה תלמידים. הוא ציין שניים מהם. השלישי היה הרב, עליו אמר שהוא נעלם לו. במובן זה, לא ניתן כיום לקיים שילוב כזה. זה חד פעמי. אך היה ברור שהשכלתו הכללית היא לו לרקחות ואופות, כפי שהוא עצמו הגדירה.

הרב היה מסוגל לתת שיעור במשך שעות. אולי ראש הישיבה היחיד שיכול לתת במקביל שיעור בעיון במסכתות שונות לחלוטין. כך לדוגמא, במסכתות בבא קמא, שבועות וזבחים. בעיקר העריך את לימוד הגמרא והראשונים. את הש"ך הגדיר פעם כמכבש. על רבי עקיבא איגר אמר בעל עיני הנץ. כשבסוף לימודיי בישיבה באתי להיפרד מהרב, סיפרתי לו על תוכניתי ללמוד דיינות במכון מסוים. הרב, שהיה מאוכזב, בצדק (כי כאחד שלמד אצלו זמן רב, הייתי צריך לצפות את תגובתו), ענה לי: ללכת ללמוד דיינות? זה אפשר ללמוד בשטיבל בבאר שבע. הרב רצה לומר שאם אשב ואלמד את הגמרא, כפי שהוא לימד אותנו ללמוד, ונלמד את הפוסקים – כפי שראוי ללמוד, ממילא נדע גם את הנדרש לדיינות.

התקשרתי גם עם תפיסותיו הפוליטיות והאנושיות – אהבת אדם באשר הוא צלם אלוקים. הרב היה הומניסטי במובן החיובי והתורני של המושג. הוא גם ידע להעריך את יתרונו של כל מגזר (פעם שאלתיו על מקום תפילה מסוים אליו הולך וענה לי, בניסוח אותו ייחס לאדם אחר, שלהתפלל הוא יכול רק במחיצת כאלה, אך לדבר הוא יכול רק עם אחרים). במאמרו הידוע על ישיבות ההסדר, שבו הוא מגדיר את שיטתו לכתחילה, הוא כותב בהערכה רבה גם על החולקים, ולא מתעלם מהיתרונות.

הרב גילם בעיני את שיקול הדעת, הפרגמטיות, המתינות והסובלנות. לא למדנו זאת רק מדבריו שנאמרו באופן ישיר. עצם ההימצאות במחיצתו, החדירה בנו את משמעות העיקר והטפל בעולם ההלכה והמחשבה, ואת סדרי העדיפויות הראויים. שאבנו ממנו גם את יקרת השפה וההתבטאות. את יפי המליצה ונקיות הדעת. שליטתו בעברית (ובאנגלית) היו נדירים. אלה היו לווית חן גדולה לגדלותו בתורה.

במובן המדויק של המושג, לרב לא היו תלמידים. כי כדי להיות תלמיד במלוא המובן, צריך שתהיה איזו שהיא קירבה בגדלות בין הרב והתלמיד. יהיה נכון לומר, שהרב היה תלמידו של הרב סולובייצ'יק. אך לא יהיה נכון לומר זאת על אחד אחר ביחס לרב. עם כל זאת, הרב העמיד אלפי תלמידים, מעבירי מסורתו בהיבטיה השונים.

ריבוי הפנים של הרב, עשוי להביא לתיאורים רבים ושונים של דמותו. אך זה היה הרב שאני הכרתי. המשכתי להתעניין בו, בדבריו, בתורתו גם שנים רבות לאחר שעזבתי את הישיבה, באותה הערכה והערצה. כך גם דיברתי עליו. דמותו עלתה בפנינו בכל צומת שהזקיקה החלטה חיונית. הרב תמיד מלווה אותי.

הציונות הדתית בפרט, איבדה עם פטירתו את גדולה ואת קברניטה. ניתן לתאר זאת כמפנה בציונות הדתית, בדומה לפטירתו של הרב סולובייצ'יק, ובמובן מסוים אף יותר, כי הרב פעל בארץ ישראל והיה מעורה כאן במשך שנים רבות בכל תחום ראוי.

אישיות ברמה כזו, איש האשכולות, אינה יכולה עוד לקום בדורנו ולא בדורות הבאים. אך כגדולי דור אחרים, שהטביעו חותם בל ימחה בדורות השונים, גם מורשתו תישמר לעד בישראל. תורתו שבכתב ותורתו שבעל פה, ספריו, כתביו, מאמריו, אלו שכתב בעצמו ואלו שכתבו תלמידיו, וכן משפחתו הרוממה שהניח, יוסיפו להאיר את שמי היהדות, ולהדריך לנצח דורות שיבואו.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
8 תגובות - 8 דיונים מיין לפי
1
עכשיו הכל מובן !!!! הלברטל הרשע קיבל חינוך לקויי !!!!!!
| 19-05-2015 15:43
2
תלמיד טועה
שמעון ירושלמי | 19-05-2015 15:56
מיסטר הלברטל, היה בטוח כי אינך עושה כבוד גדול, בלשון המעטה, לא לרב ליכטינשטיי זצ"ל ולא לרב אליישיב זצ"ל.
3
שי
מאמר יפה!! | 19-05-2015 18:38
יישר כוח מאוד נהנתי מהמאמר, מי ייתן וכל דבריך יהיו בכבוד והערכה לכל נברא והרב ליכטנשטיין ירווה נחת מתלמידיו הרבים.
4
ההשוואה בין הרב אלישיב לרב ליכטנשטיין מעניינת.
חיים | 20-05-2015 12:18
שמעתי כמדומני בשם הרב בינה שאמר שמי שמכיר- יודע שגדולתו של הרב ליכטנשטיין לא פחותה משל הרב אלישיב..
5
שואל לעניין
ג.ש. | 20-05-2015 13:09
הכותב הנכבד הוא מהכותבים הקבועים באתר החרדי המוביל "ככר השבת". רוב מאמריו הם כנגד הציונות הדתית. עד היום לא כתב ולו מאמר אחד עבור "סרוגים". א. מה קרא הפעם? ב. מדוע לא כתב את מאמרו זה גם ב"ככר השבת? ממה הוא חשש?
6
משפטים כדורבנות
יהודה | 20-05-2015 21:39
ללא תלות בזהות הכותב אני מרגיש צורך להזדהות עם הנאמר אני לא נימנתי על תלמידי הרב ליכטנשטיין אבל זכיתי לשמוע את אחד משיעוריו ואכן התרשמתי שאין עוד אנשים ברמתו בציבור הדתי לאומי לצערי.
7
יוסי
| 20-05-2015 23:23
המאמר היפה ביותר שקראתי על הרב זצ״ל מאז פטירתו. אני פונה בבקשה לכותב לפרסם המאמר גם באתר כיכר השבת
8
הפעם מגיע לדב יישר כח !
חב"דניק | 25-05-2015 11:56
זו אחת הפעמים הראשונות בהם מעז דוב לצאת מקונכייתו ולהחמיא למי שאינו במחנהו. המשך כך. זו אהבת התורה ואהבת ישראל.