יום ירושלים: על מה אנו בכלל חוגגים?
את התפילה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אנו מתפללים בכל שנה. לא משנה שירושלים כבר בנויה מזמן, אפילו הרכבת הקלה כבר נוסעת (פחות או יותר) ברחוב יפו; התפילה שלנו היא שירושלים תמשיך להיבנות בלבנו כל העת; שכל אחד ימשיך לבנות את ירושלים שלו – בזמן חתונה, בתפילה, ביומיום
בכ"ח באייר תשכ"ז איחדה חטיבת הצנחנים של צה"ל את ירושלים. השמחה שלנו ביום ירושלים היא יותר מאשר שמחה על ניצחון במלחמה – היא שמחה על עידן חדש בתולדותיה של מדינת ישראל. אם יום העצמאות מבטא את בניית הקומה החומרית של המדינה, הרי יום ירושלים הוא ביטוי לקומה נוספת, לקומה הרוחנית.
בספרות הנסתר של תורת ישראל מצוינות שתי מדרגות בגאולתם של עם ישראל: "ציון" – קומת החול, ו"ירושלים" – קומת הקודש. ראשית נבנית המדרגה הפיזית ורק לאחריה המדרגה הרוחנית. כך היה בזמן שיהושע בן נון כבש את ארץ ישראל וכיבוש ירושלים (יבוס) נדחה לימי דוד המלך; וכך היה בתקופתנו – במלחמת השחרור נכבשה ארץ ישראל, ורק כעשרים שנה לאחר מכן נכבשה ירושלים.
בהקשר זה מעניין לציין, כי בספר מדרש שלמה (פרק טז), ספר שכתב הרב שלמה ריבלין, מצאצאי תלמידי הגאון מווילנא לפני כמאה וחמישים שנה, נכתב: "ימי הספירה (ספירת העומר)… הם רגישים יותר להתדבקות הקליפות… זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים לעומר (ה' באייר) ויום הארבעים ושניים לעומר (כ"ז באייר)". בלי להיכנס בדיוק לשאלה מה הן "קליפות" ומה המשמעות של "שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם"; הרעיון הוא ששני הימים הללו היו מקודשים במסורת יהודית עתיקה ליישוב ארץ ישראל. תלמידי הגאון מווילנא ותלמידי תלמידיהם הבאים אחריהם ניצלו את שני הימים האלה להנחת יסוד למפעלי קדושה שונים בירושלים.
הרב משה צבי נריה, אחד ממניחי יסודות החינוך בציבור הדתי לאומי, נהג לומר כי כיבוש ירושלים מותנה במצב האחדותי של האומה. בזמן מלחמת השחרור ניסתה כל אחת מהמחתרות (הגנה, אצ"ל, לח"י) לכבוש את ירושלים, אך נכשלה, מפני שירושלים אינה שייכת לשום פלג בעם ישראל. במלחמת ששת הימים, שהיינו צבא מאוחד – זכינו ונכבשה ירושלים.
בלבה של ירושלים מצוי בית המקדש, וכיום, השריד המרכזי, – הכותל המערבי. ישנו ביטוי של הרב צבי יהודה הכהן קוק, שכתב (לנתיבות ישראל, מאמר "מאחר כותלנו"): "יש אבנים ויש אבנים, יש אבני דֻמָּה (השייכות למדרגת הדומם), ויש אבנים – לבבות". הרעיון מאחורי הביטוי הזה (המופיע בסגנון אחר בשירו של יוסי גמזו, "הכותל" – "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם") הוא שאבני הכותל המערבי אינן רק אבנים דוממות, אלא הן הלב הפועם של עם ישראל. ניתן כמובן להבין זאת כמטפורה, אולם המטפורה הזו נושאת בחובה גרעין ממשי: ירושלים ובית המקדש הם ביטוי לעידן שבו החיים עצמם היו מחוברים עם הקדושה. הערכים, המוסר, העולם הרוחני – הכול התגלם במערכת חיים ממשית ולא רק כרעיונות מופשטים-דוממים. כאשר אנו מגיעים לירושלים אנו מגיעים למקום שמזכיר לנו את משמעות החיים. ירושלים והכותל המערבי מזכירים לנו שהחיים שלנו פה בארץ ישראל אינם רק חיי חול סתמיים, אלא ישנה מטרה שבעבורה אנו מצויים פה. ירושלים לשון "שלם" (זה שמה המקורי של ירושלים המוזכר בספר בראשית יד, יח). השלמות שאליה אנו שואפים.
התלמוד (בבא בתרא עד, א) מכנה את ירושלים "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" – המקום שבו נושקים הארץ לשמים, היכן שהעולמות נפגשים. חומר ורוח, חול וקודש, אדם ומקום – כולם נפגשים בירושלים.
==
הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת שדרות. פרק מתוך הספר 'עיין ערך יהדות – העולם הרעיוני של מושגי היסוד ביהדות' שיצא השבוע.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו